החלטה בתיק בש"פ 7040/04

           בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' שהם), שניתנה ביום 22.7.04, בתיק ב"ש 92234/04 (ת.פ. 40187/04), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

           העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב האישום, שהוגש ביום 28.6.04, מייחס לו עבירה של שוד מזויין לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 25.6.04, בשעות הלילה, הגיע העורר לתחנת מוניות בבת-ים וביקש מאחד הנהגים הסעה לכפר ברה. המתלונן, ו.ט., נהג מונית, הסכים להסיע את העורר למחוז חפצו. במהלך הנסיעה, ביקש העורר מהמתלונן לעצור את הרכב על-מנת להתפנות, וכששב למונית התיישב במושב האחורי. בהגיע המונית אל הכניסה לכפר, כיוון העורר את המתלונן לעבר שביל עפר ובשלב כלשהו אחז אותו ביד אחת ובשנייה הצמיד סכין לגרונו, תוך שהוא דורש את כספו. בעקבות כך, מסר המתלונן לעורר סכום של 550 ש"ח, ולאחר זאת התפתח מאבק בין השניים, במהלכו דקר העורר את המתלונן בסנטרו והוסיף לאיים עליו ולדרוש ממנו כי ירד מהרכב. המתלונן נטש את רכבו, ובשלב זה החל העורר להשליך לעברו אבנים אשר פגעו בו וגרמו לו לחבלות בחלקי גוף שונים. העורר נכנס למונית והחל להימלט מן המקום בנסיעה פרועה, כאשר המתלונן אוחז בדלת הנהג, אך כעבור מטרים ספורים, נאלץ לשחרר את אחיזתו. העורר נמלט בנסיעה עד לטייבה, שם אותר על-ידי השוטרים, ניסה להימלט מהמונית, אך נעצר על-ידם והינו מוחזק במעצר מיום 25.6.04. בכתב האישום נטען, כי כתוצאה מדקירת הסכין, נגרמו למתלונן שני חתכים בסנטרו והוא נזקק לטיפול רפואי במהלכו נתפרו חתכיו.

           בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגד העורר.

           בבית-המשפט המחוזי, הופנה העורר אל שירות המבחן לבחון אפשרות לחלופת מעצר. בתסקיר המעצר מיום 12.7.04 צוין, כי חלופת מעצר בבית הוריו של העורר אינה מתאימה, מאחר שלא נמצא כי ההורים מסוגלים להוות גורם מפקח יעיל ומציב גבולות לעורר. לפיכך, לא הוצעה כל המלצה לחלופת מעצר בפני בית-המשפט המחוזי.

           על-פי החלטת בית-המשפט המחוזי, נתבקש שירות המבחן לבחון חלופת מעצר אחרת, למשל שהעורר ימצא במעצר בית בכפר קאסם, שם מתגוררים שלושת אחיו הבגירים, המוכנים להשגיח ולפקח עליו. שירות המבחן השלים את תסקירו ביום 18.7.04, שם צוין, כי אין אפשרות להתייחס לחלופה המוצעת כמספקת מענה לרמת מסוכנותו של העורר. לפיכך, לא ניתנה כל המלצה מפי שירות המבחן לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.    

           ביום 22.7.04, הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו ובהתחשב בחומרת העבירה המיוחסת לו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו ולהבטיח את המשך קיומם של ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, כשהוא לא יהיה מאחורי סורג ובריח. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי אין מחלוקת של ממש לגבי קיומן של ראיות לכאורה, פרט לטענת בא-כוח העורר, כי החבלות בסנטרו ובזרועו של המתלונן, לא נגרמו כתוצאה מפגיעת הסכין. מעבר לכך, נקבע, כי יש הסכמה מלאה לגבי העובדות המתוארות בכתב האישום.

           מכאן הערר שבפני.

           טוען בא-כוח העורר, כי ביום 29.6.04, בעת שהתקיים דיון בבית-המשפט המחוזי, הודה בא-כוח העורר דאז - לאור הודאתו של העורר בביצוע העבירה - בקיומן של ראיות לכאורה. ואולם, לאחר שבחן בא-כוח העורר את חומר הראיות, טען בפני בית-המשפט המחוזי, כי מחומר הראיות עולה, כי לעניין הדקירה והפציעה כתוצאה ממנה, אין כל ראיות. כמו-כן, טוען בא-כוח העורר, כי בית-המשפט המחוזי לא העניק את המשקל הראוי לכך, שהעורר הינו צעיר כבן 20, ללא עבר פלילי, וזו עבירתו הראשונה. עוד טוען בא-כוח העורר, כי שחרור העורר לחלופת מעצר לא יחזירו לנקודת המוצא ממנה יצא לבצע את השוד, קרי לצורך השגת כספים להחזר חובות, שכן משפחתו של העורר נרתמה להסדרת התשלום.

           מנגד, תומך בא-כוח המדינה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, בידי המדינה ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו, וכי הגם שלעורר אין הרשעות קודמות, חומרת המעשים המיוחסים לו מלמדת, כי הוא מסוכן לציבור, אם ישוחרר. לטעמו, חלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור. כמו-כן, מדגיש בא-כוח המדינה, כי גם שירות המבחן החליט שלא להמליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר. עוד מוסיף וטוען בא-כוח העורר, כי לאור הודאתו של העורר במשטרה, עשוי משפטו להסתיים בקרוב.

           לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר ששקלתי את העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר.

           קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי אכן קיימת כנגד העורר תשתית ראייתית, אשר יש בה בשלב זה כדי לבסס ולו לכאורה סיכוי להרשעתו באירועים המיוחסים לו בכתב האישום, מקובלת עלי.

           במקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד ומעידים על מסוכנות רבה הנשקפת ממנו, שכן במהלך השוד, עשה העורר שימוש בסכין, איים על המתלונן ואף פצע אותו. כמו-כן, העורר נמלט מהמקום באמצעות המונית ואף ניסה להימלט מהשוטרים, אשר איתרוהו במהלך מנוסתו. יש לציין, כי בית-המשפט המחוזי קבע, כי למעט טענת בא-כוח העורר, לפיה החבלות בסנטרו ובזרועו של המתלונן לא נגרמו כתוצאה מפגיעת הסכין, ישנה הסכמה מלאה לגבי העובדות המתוארות בכתב האישום. יתרה מכך, שוכנעתי, כי הן בשל חומרת המעשים של העורר והן בשל שני תסקירי שירות המבחן - מהם עולה, כי רמת מסוכנותו של העורר הינה גבוהה ולפיכך אין המלצה לשחררו לחלופת מעצר - לא ניתן להמר על ביטחון הציבור ולכן חלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור.

           סוף דבר: החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

           על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

           ניתנה היום, כ"ד באב תשס"ד (11.8.04).

                                                                                       ש ו פ ט         

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: